• דינה ארגוב

החופש מההתמכרות לביקורת


בשביל מה בכלל אני יוצרת, וגם - איך יתכן שאפשר להתמכר לביקורת?

אז בשביל מה באמת?

נכון, יש את הסיבות ליצור, כמו למשל שהביטוי עצמו מרפא, יש את הברכה שזה עשוי להביא לאנשים, אבל עם כל זה יש גם קול ציני וביקורתי שאומר: "בשביל מה", ואנחנו בוחרים בו, במודע או שלא במודע, כמו שבוחרים להתמכר.

הספק שמערער כל יסוד של חופש יצירתי - הוא בעיני האויב המחבל במעשה הטבעי של יצירה. אצל חלק מהאנשים זה מאד חזק עד כדי ביטול כל ביטוי. הם יכולים להגיד: "אבל אני לא מוכשר", "לא יוצא לי יפה אז למה שאקלקל את הדף/אפגע בשמיעתו של מישהו (מי שרוצה לנגן או לשיר)." יכולים להגיד - אבל אני לא אוהב את מה שיוצא לי. אני מרגיש שאני נכשל. אני פוגשת אותם בסדנאות ציור שיתופי, אני פוגשת אותם בשיחות כשעולה שאני ציירת, אני פוגשת את זה אצל התלמידים שלי שמציירים איתי, ואני בעיקר פוגשת את זה חזק מאד אצלי. הקטע עם הקול הזה הוא שהוא אינו קשור להגיון. אינו קשור לטיבה האמיתי של היצירה, למהות שלה. מנגד - כשאין את הקול הזה, אצל ילדים צעירים שלא נפגעו עדיין - הם מפתחים את היצירתיות שלהם, את המיומנות שלהם, את הדמיון שלהם - בקצב מסחרר.

ציור של הבת שלי, בת 4, לא עוצרת את עצמה:

משהו עוצר בי

חוזרת אלי, רוצה לחשוף ולשתף ולא לברוח לעניינים כלליים. לפעמים - אני לא בטוחה שאני צריכה לצייר בכלל. עולים רעיונות ואני מבטלת אותם או פשוט לא מממשת. מציירת סקיצות אבל הן נשארות לבד בספר סקיצות. אני מוצפת בדימויים, אבל כשבאה לבטא אותם - משהו עוצר בי.

סקיצות שיושבות בספר סקיצות:

אז איך כל זה קשור להתמכרות?

תחושת החוסר שמביאה הביקורת, כמה שזה נשמע הזוי - היא משהו שאנחנו מתמכרים אליו. אנחנו ממשיכים להזין אותה במחשבותינו, נותנים לה לחלחל לאמונות שלנו, וכל זה בעיקר כי הביקורת היא דבר שאנחנו מכירים ממש טוב ובטוח (בטוח שלא נעשה כלום). באווירה צינית אי אפשר להכשל כי אתה נכשל מראש. בעצם זו הצלחה, כי לזה אנו מצפים: "אני ממש גרוע בזה", ואז במעשה עצמו אומרים: "הנה, זה גרוע כמו שאמרתי". באופן פרדוקסלי אנחנו מכורים להצלחה שבלא לעשות כלום. העניין הוא, שכמו בכל התמכרות, אנחנו משלמים מחיר.

בלי פאניקה

החלק הטוב הוא שאנחנו לא לבד. זה קורה גם ליוצרים הכי גדולים. אני יודעת שלמרות שגם אם אין "ערך" לציורים שלי בשביל אף אחד אחר - לי זה ממש חשוב להביא את עצמי לידי ביטוי בדרך זו או אחרת. גם כתיבה היא דרך, וזה בדיוק מה שאתם קוראים עכשיו.

להשתחרר מההתמכרות

בשורה התחתונה, מה שאני אומרת זה שכשיש את אבדן הדרך והכיוון, חשוב כל כך לא לנסות לשלוט ולא להכנס לפאניקה שזהו - אי אפשר ליצור יותר. אלא להמתין בסבלנות עד שהקול שרוצה לצאת לאור - מוצא את הדרך לחופשי. לפעמים זה לוקח זמן ומתסכל, ולפעמים מישהו מבקש אותנו - הקהל שלנו, משהו שראינו, יוצר אחר שעורר בנו השראה. אולי אפילו נצא למסע יזום לחיפוש וחקירה, ניעזר בחברים, באנשי מקצוע, באינטרנט ובכל דבר שיכול לעזור לנו לשוב לעצמנו. לדעת שיש אפשרות להיות חופשיים מהביקורת, גם אם רק לחלק מהזמן, ולשאוף באומץ למצוא את החופש הזה כל עוד נשמתנו באפנו - או אז אנו גדלים ומתפתחים ביצירה ובתחומים אחרים.

מזדהים?

משהו מזה נשמע לכם מוכר? מהדהד? אנא כתבו לי שאדע שאני לא היחידה. אשמח לשמוע גם שאלות או תובנות שלכם. מה נגע בכם, על מה עוד הייתם רוצים לשפוך אור, אילו נושאים? שתפו גם מהחוויות האישיות שלכם, שאלמד גם מכם. אפשר גם ממש פה בתגובות למטה.

אלו מכם שרוצים לקחת צעד אחד קדימה בשאלות אלו ואחרות ביצירה - הצטרפו אלי למסע בסדנה הקרובה.

#איךלהתמודדעםכישלוןביצירה #התפתחותיצירתית #תהליךיצירתי #משבריצירתי #ביקורתביצירה

ליצירת קשר מיידי

© כל הזכויות שמורות לדינה ארגוב
Proudly created with Wix.com