דיוויד בואי, רודריגז וז'אן מישל בסקיאה נכנסים לפוסט בבלוג הזה ותוהים מה הקשר ביניהם. חוץ מהיותם כוכבים שהגיעו להכרה ציבורית בדרכים מרתקות, כולם קשורים במוזיקה ויצירה בדרך זו או אחרת, ואותי אישית הם מסקרנים כתופעות תרבותיות שמספרות סיפור על העולם שלנו, על הזמן, על אופנה ותנועותיה, על הקשר בין האמנות לאמן ובין החיים הפרטיים לחיי היצירה. אני מודה לכל אחד מהם על ההזדמנות לגלות עוד קצת מהפלא ומהמורכבות של החיים היצירתיים, בעיקר בהקשר של יחסים בין היוצר לקהל, ובין דמות היוצר לאדם הנושא אותה.
כיוצרת שמגלה את הדרך צעד אחר צעד, ההתבוננות בסיפורים האלו מפגישה אותי עם שאלות מהותיות במסלול שלי ושל יוצרים אחרים שאני פוגשת, ושל רבים אחרים שטרם הכרתי.
אתחיל בכמה מילים על כל יוצר, מנקודת המבט שלי.
דיוויד בואי, 1947-2016.
לאחר הכרת הסיפור שלו יותר לעומק, הכוכב והאדם, מהווה עבורי דמות שהדרך שלה מובלת על ידי 3 גורמים עיקריים:
1) הצורך העז להיות שונה - לא להיות עוד בחור רגיל ממעמד הפועלים של פרבר אנגלי, שמשם הוא בעצם הגיע.
2) הבעירה העצומה להיות לאורך זמן במרכז תשומת הלב בכל דרך אפשרית שמשתמשת בכל האמצעים היצירתיים שרק אפשר לדמיין - שינוי זהות מגדרית לפי האופנה, יצירת דמות במה חדשה ומסוגננת בכל פעם שנמאס מהקודמת, הפקות אמנותיות של פיוז׳ן בכל הרבדים, קשר אישי עם הקהל או לחילופין שמירת דיסטנס מכוונת ועוד.
3) ההתמודדות האינסופית עם השדים של עצמך כאדם וכיוצר - משברי זהות, התמכרויות, המלחמה המתמדת בין אמת יצירתית לפרנסה, משברים יצירתיים, בלאגן במערכות יחסים, תחושת ערך עצמי אפסית ברגעים מסויימים, וברגעים אחרים מגלומניה ויהירות מתפרצת.
דיוויד בואי בתקופת ״זיגי סטארדאסט״ - דמות פרי יצירתו ואלבום קונספט שהקפיץ את הקריירה שלו:
(סיקסטו) רודריגז, נולד ב 1942.
רוב האנשים לא מכירים אותו כלל, או מכירים אולי את המוזיקה שלו מיוטיוב. בשבילי הסיפור שלו הוא עדות מרתקת לחידה שמהווה שאלה גדולה עבור כל מי שמתעניין ביצירה, בתרבות, באופנה ובסיבה שבגללה אדם מסויים מתפרסם ואחר לא. 3 פרטים מהותיים שהשילוב ביניהם הופך אותו לדמות מסקרנת במיוחד בעיני:
1) העובדה הפשוטה שאלבומיו הראשונים לא מכרו בכלל בארה״ב ואיש לא הכיר אותו שם, ולעומת זאת - שימו לב - מבלי שהיה מודע לכך, בדרום אפריקה המוזיקה שלו היתה מפורסמת ברמה לאומית והועמדה כשווה לאלביס פרסלי ולבוב דילן.
2) הוא מתפרנס מעבודות בניין ושיפוצים, חי בדירה קטנה בעיר דטרויט האפרורית והתעשייתית. בוגר תואר ראשון בפילוסופיה.
3) המסרים בשיריו מרגישים כמו הדבר העיקרי, ולא היותו מוזיקאי או יוצר. הרחק מחיי הבמה הוא המשיך להיות פעיל פוליטי, לחיות את חייו ולראות את האנשים סביבו ולנסות לעזור בשיפור המצב בעיר מגוריו.
שיריו של רודריגז שמופיעים בפסקול הסרט הדוקומנטרי עליו:
ז׳אן מישל בסקיאה, 1960 - 1988.
אמן יוצא דופן עם עלייה מטאורית מלחיות ברחוב בגיל 17 בניו יורק, למכירת כל ציוריו והפיכתו למיליונר בתערוכה הראשונה שלו בגלריה בגיל 25. התמודד עם נפילה מגדולה באותה המהירות ומת ממנת יתר בגיל 27. 3 נקודות השופכות אור על דרכו ואישיותו המיוחדת:
1) מתחילת דרכו היה ברור לו שהוא יהיה מפורסם ומתוך המניע וההבנה הזו הוא בחר את רוב בחירותיו.
2) הוא הקים להקה עם סגנון אקספרימנטלי בניו יורק, מבלי לדעת לנגן.
3) כשהתחיל להתייחס יותר ברצינות לציוריו, הציע גלויות מקוריות שלו לאנשים ברחוב. הוא ניגש לאנדי וורהול ומכר לו גלויה ב2 דולר. וורהול לימים יהפוך לחבר קרוב ותומך נלהב ביצירתו של בסקיאה.
תקציר על יצירתו וחייו של בסקיאה (בסוף הפוסט יש קישור לסרט הדוקומנטרי):
אז מה למדתי מהם?
קודם כל ניגשתי להכיר אותם מראש עם סקרנות עצומה ורצון ללמוד. את דיוויד בואי הכרתי דרך הביוגרפיה מאת מארק ספיץ, את ז'אן מישל בסקיאה דרך הסרט הדוקומנטרי עליו, כמו גם את רודריגז.
1) אורך נשימה - הסיפור של רודריגז ושל דיוויד בואי, דומה בכך ששניהם באו מרקע של מעמד הפועלים במקומות לא זוהרים במיוחד. רודריגז לא ניסה להתפרסם, אלא להיות הקול של אנשי עירו, ולמרבה ההפתעה היווה בסופו של דבר את קולם של מהפיכות דרום אפריקה באמצע שנות ה-70. דיוויד בואי לעומת זאת, התעניין בעיקר בלצאת מהאפרוריות והבינוניות ולהפוך לכוכב ענק כמה שיותר מהר. אז מהר זה לא קרה לאף אחד מהם. עם זאת, שניהם התפרסמו לבסוף והפכו לסמלים תרבותיים יוצאי דופן, אך כל אחד בדרך שונה לחלוטין. מה שמשותף לשתי הדרכים הוא אורך הנשימה. רודריגז לא התאמץ במיוחד לחכות שיתפרסם. הוא פשוט הניח לזה לחלוטין עד שיום אחד מעריציו, שחשבו שהוא בכלל התאבד, הצליחו לאתרו והחזירו אותו לבמה להפתעתו, כאן אפשר לראות את הופעתו הראשונה באפריקה ב1998 -
ההפתעה הזו קרתה אחרי הרבה זמן, ועד אז המוזיקה שלו התגלגלה בכוחות עצמה והגיעה אל כל אחד ואחד מאוהדיו באופן המיוחד שבה זורמת האופנה בעורקי התרבות. דיוויד בואי ניסה להתפרסם ועוד איך. הקליט אלבומים, שינה סגנונות לבוש ומוזיקה, שכב עם הא/נשים הנכונים או הלא נכונים, הקים להקות והחליף אותן לפי מה שחשב שיכול לקדם אותו אל עבר התהילה הנכספת, חתם על חוזים, הפר חוזים, התחנף, התחצף, ועדיין - רק כעשור לאחר הקלטת שירו הראשון, פרץ לתודעה באופן שציפה לו כל כך הרבה שנים. הקריירה של דייויד בואי לא נגמרה עם ההצלחה הראשונה. היו עוד הרבה ירידות ועליות. אורך הנשימה וההבנה שלו שליוצר יש תהליך התפתחות, הם אלו שאיפשרו לבואי ליצור ולהמציא את עצמו מחדש גם בשלבים מאוחרים בחייו.
קונאן או'בריאן מסכם ואוסף כמה דמויות מהתהליך של דייויד בואי, יחד עם קטעי עבר מהתכנית שחושפים את אישיותו המגוונת:
2) להתפרסם כיוצרים - דיוויד בואי וז׳אן מישל רצו בכל מאודם להתפרסם. ז׳אן מישל הסתובב כנער בניו יורק של שנות ה-80 וצייר/כתב גרפיטי תחת שם העט "סאמו" (SAMO) בכמה שיותר מקומות. בילה בכל המועדונים המחתרתיים הנחשבים בסצנה האמנותית-תרבותית של אותה תקופה והתחכך בכל מי שרק אפשר. הקים להקה נסיונית, מכר גלויות, צייר על מה שמצא, עד שאומץ על ידי גלריה שהסכימה לספק לו חומרים בתנאי שימשיך לצייר. לבסוף זו גם הגלריה שתביא להצלחתו המטאורית. אגב, שנים לאחר מותו, דיוויד בואי יגלם בסרט על חייו של בסקיאה, את האמן אנדי וורהול, שנהיה בשלב מאוחר יותר חברו הטוב של ז׳אן מישל. דיוויד בואי עשה גם כן כל מה שרק אפשר. הפרסום כיוצר היה חשוב עבורו יותר מלהתפרסם כמוזיקאי. המוזיקה היתה הכלי, אך הדמות (או הדמויות) שלו היא שכמהה לצאת אל הקהל. בואי לא הסתפק בפאב מקומי, בשכונה או בעיר אחת. השאיפה להגיע לכל מקום, לכל קהל, להיות הכי אופנתי שיש - יש בה גם אירוניה מסויימת. כדי להפוך למפורסם היה עליו להמציא בכל פעם את הגלגל מחדש מצד אחד, ומצד שני, לקלוע לטעם הקהל. האיזון בין שני הקצוות הללו לקח את בואי למקומות מרתקים ביצירה ובחיים. לפעמים מרתקים מדי. מה שבטוח, פרסומו כיוצר אינו מוטל בספק.
ז׳אן מישל בסקיאה ואנדי וורהול בשנות ה-80:
3) הקהל נמצא במקומות מפתיעים - להיות פתוחים ולצאת לפגוש את האנשים. נכון שרודריגז לא בדיוק הלך לגבש לו קהל. אפילו מספרים שבהופעותיו הראשונות הוא עמד על הבמה עם הגב לצופים, שבאמת לא כל כך אהבו את הכיוון. הדרך שלו היא באמת מיוחדת במינה, אך היא דוגמה יפה לכך שהקהל לא תמיד נמצא איפה שאנחנו חושבים שבו הוא יהיה, וכך, מבלי לפגוש אותו בכלל, המוזיקה הגיעה ללבבות שכמהו אליה יותר מכל. כיוצרים חשוב להיות פתוחים להבנה הזאת, כי לא בכל מקום אוהבים כל דבר, גם לא בכל זמן, ולא לכולם יש מזל כמו של רודריגז. להיחשף בהרבה מקומות ובהרבה נקודות זמן, זו הזדמנות לחוות דחיה ותסכול, אך גם סיכוי למצוא את החיבור לאנשים שרוצים לשמוע בדיוק את מה שיש לך להגיד. למען האמת, ככל שיוצר מופיע יותר, יש לו יותר הזדמנויות להכנס לתודעה. במקומות מסויימים דייויד בואי מילא איצטדיונים, ובאחרים הגיע לאולמות חצי ריקים, אך ידע לנצל את ההזדמנות וליצור הופעה אינטימית על ידי כך שהתיישב בקדמת הבמה והזמין את הקהל להתקרב. ז׳אן מישל בסקיאה פשוט שם את עצמו לתצוגה על הקיר דרך הגרפיטי, אך הוא לא הסתפק בזה. הוא יצא לבלות, רקד, נפגש, הכיר, התחבר. בכל הזדמנות הוא הראה את יצירותיו ולמרות שהיה קשה לו עם ביקורת, הוא המשיך להיחשף שוב ושוב.
4) היצירה רוכבת על היוצר - מה שאני אוהבת בתרבות, הוא שלא תמיד ברור אם היוצר רוכב על האופנה או שהאופנה רוכבת על היוצר. הכוונה היא שאולי אנחנו הם הנשאים של התרבות ותנועותיה, ויוצר שמסכים לקחת את התפקיד, עשוי ליהנות מאור הזרקורים התקופתי. דיוויד בואי יצר דמויות וסגנונות, אך בעצם הוא הרכיב אותם מחלומות, כמיהות, הערצה לדמויות מילדותו, מחשיפה לצלילים ומראות מהתרבות הפופולארית והקלאסית ומרוח התקופה. בעצם, בתהליך היצירה עוברת התרבות מעין מסננת שקולטת מסרים ופולטת משהו חדש דרך הפילטר האישי והמיוחד של היוצר. ז׳אן מישל בסקיאה היווה אפילו סוג של צינור לקולות מחאה מתוך תופעות שראה בסצנה האנושית של מנהטן, דרך עיניים של אמן שחור בן לאם פורטוריקנית ואב מהאיטי. לכאורה נדמה שהוא המציא משהו חדש שלא היה בתקופתו, אך האקספרסיביות שמאפיינת את יצירתו היתה חייבת להיווצר כתנועת נגד למינימליזם שקדם אותה. הגל שעבר דרכו היה חזק מאד, לפעמים נראה שזה היה גדול למידותיו ולנעוריו. ללא ספק הוא עורר תנועה אמנותית ענקית, אך להיות הראשון זו גם מעמסה. רודריגז מייצג את הרעיון של תרבות שרוכבת על יוצר באופן מובהק. הוא רק רצה לבטא את הקול שלו ושל בני מעמדו. הצורך שהיה לכך במקום אחר בעולם כבר עשה מזה סיפור שלם. התרבות כמהה לקול הזה, במקרה הזה אולי אפילו יותר משהקול רצה להישמע. הרעיון הזה מתעצם אל מול העובדה הבאה: הסרט על רודריגז: ״Searching for Sugar Man״, בבימויו של מאליק בנג'לול, זכה ב2013 ב פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. רודריגז בחר שלא להגיע לטקס, כדי לא להאפיל על הבמאי הזוכה. רק מהאנקדוטה הזו אפשר ללמוד על אופיו ועל דמותו יוצאת הדופן והשונה כל כך בנוף עולם הזוהר ותעשיית המוזיקה.
"The man who sold the world" - הידעתם שהשיר המקורי הוא של דיוויד בואי ולא של להקת ״נירוונה״?
5) לפעמים זה יותר מדי חזק - ז'אן מישל בסקיאה שילם את מחיר התהילה בחוסר היכולת להתמודד עם האופנה ותנועותיה הגליות. היה בלתי נסבל עבורו לקבל ביקורת, בעיקר לאחר שזכה לטעום את ההצלחה. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו מרגע שהגיע לפסגה של מה שחשב שאפשרי. המשימה הושגה, מה עכשיו? הבלבול שהגיע עם שינוי מעמדו, הציב אותו מהר מדי עם כוחות שכנראה היו חזקים מדי מכדי להחזיק אותם בגוף הצעיר ובנפש הרגישה שלו. עם קצת עזרה מסמים, ובדידות שמאפיינת לפעמים עולמות של יוצרים חדשניים, מצא בסקיאה את מותו. דיוויד בואי הכיר את הייאוש מקרוב מאד, דרך כאב וסבל, חוסר ערך עצמי וכשלונות חוזרים ונשנים. מצד שני גם ההצלחות לא הקלו עליו. הרי בסוף העליה באה הירידה. גם בואי מצא את עצמו בתקופות של הרס עצמי כחלק מנסיון להחזיק את הדמות שלו ואת המשך היצירה בכל מחיר ובכל מצב, אם בעזרת סמים ואם בעזרת סקס. המחיר שהוא שילם בדרך לתהילה, מלבד פראנויות ומחירים גופניים, היה אובדן של קשר עם חברים, בני משפחה וקולגות, מה שהוביל פעמים רבות לתחושת ניכור רבה עוד יותר. רודריגז כנראה חסך לעצמו חלק ניכר מהקשיים בכך שבעצם הגיע לפרסום בגיל הרבה יותר מאוחר משני היוצרים האחרים, אחרי שהסכים לוותר על הרעיון שיהיה כוכב גדול, ולא הרגיש צורך להוכיח את עצמו, כי מבחינתו מה שהקהל רצה זה לא בדיוק אותו, אלא את שיריו שהוא היה פשוט אחראי להיוולדם.
מיצירתו של ז׳אן מישל בסקיאה:
מה קורה בסוף הסיפור ומה אפשר ללמוד מזה?
שלושתם התפרסמו וזכו להכרה. ההתמודדות של כל אחד מהם היתה מאד שונה משל השניים האחרים.
דיוויד בואי התאמץ לרדוף אחר האופנה אך גם להיות הוא עצמו, במאבק מתמיד בין הביטוי האמנותי לריצוי מסחרי. המאמץ הזה הוא פרוייקט חייו, וכנראה בגלל ההתמדה שלו לאורך כל כך הרבה שנים, הוא גם המשפיע והמוכר משלושת היוצרים שבחרתי כאן. מה גם שמגוון דרכי היצירה שבואי בחר להתבטא בהן מרשים בפני עצמו: משחק, ריקוד, סטיילינג, ציור, הפקות במה, עיצוב תפאורה, אמנות וידיאו וחדשנות ברשת האינטרנט מימיה הראשונים. רודריגז שר את מה שהיה לו לשיר על הבמה כשהקהל היה מוכן לכך, בלי לנסות לרצות אף אחד. ב2013-14, אחרי שיצא הסרט הדוקומנטרי על הסיפור שלו, הופיע רודריגז גם בארה״ב ובאירופה והוכר גם שם. ז׳אן מישל פשוט רצה לצייר את מה שהיה במוחו הקודח, בלי מאמץ להמציא שום דבר חדש. מה שכן, אין ספק שדרכו להתבטא, ומה שהיה לו לומר היו שונים מאד ממה שהיה במיינסטרים באותה תקופה.
הסיפור הוא סיפור שלם ולא רק נקודה אחת של כשלון או הצלחה. זה לא מעניין בפני עצמו.
היצירה עצמה חיה ובוערת ורוצה להגיע לקהל. הקהל חי ובועט (או מיואש ומשועמם) ורוצה שהיצירה תגיע אליו. לא תמיד היצירה והקהל מוצאים אחד את השני בקלות. לפעמים לוקח זמן לכימיה ולתהליכים אחרים לקרות, אבל אז זה קסם אמיתי.
האיזון הנפשי של היוצר חשוב כל כך, ועל מנת ליצור לא חייבים ללכת בכל הכח ובכל מחיר.
השלב הבוגר בחייו של יוצר בעיני עשוי להיות תענוג אמיתי ולא שווה לוותר עליו כל כך מהר, גם אם הדרך לפעמים מתסכלת. איזו נחת - להיות אמן מבוגר ומפוכח, בלי לרצות להוכיח שום דבר לאף אחד, ורק ליהנות מכל מה שלמדת ואפילו לעזור לאלו שיבואו אחריך. ז׳אן מישל בסקיאה הספיק להתפתח גם בתקופה הקצרה שחי בעולמנו, אך בוודאי היה יכול ליהנות מתגליות חדשות בהמשך הדרך, ביצירה ובחיים. דיוויד בואי הוא דוגמה מצויינת ליוצר שהבין (גם אם קצת מאוחר) שלא חייבים לסבול בשביל להמשיך ליצור. רודריגז נהנה מפירות הזמן בהופעות מול קהל בשל, כאדם בשל שלא מחפש דבר אלא פשוט בא לתת את מה שיש לו באהבה.
רודריגז בהופעה בשלב הבוגר של הקריירה שלו:
לסיכום, חיים יצירתיים בהחלט מביאים עמם אתגרים משמעותיים, הפתעות ותגליות לאורך הדרך. להיות יוצר, בעיקר יוצר מפורסם, זה להיות בתהליך התפתחות מתמיד כדי לעמוד בגלים העוצמתיים של האופנה והתרבות, והיחסים עם הקהל. אין מתכון אחד נכון להיות יוצר, אך בטוח אפשר ללמוד מדרכם של אחרים. לשמור על עצמנו מצד אחד, אך מצד שני גם להעז לטעות, להסכים להכשל, ולזכור שלומדים מכל דבר ויש המון יופי בדרך. לשאוף לאיזון נפשי כמה שאפשר, כדי שנוכל לשאת את גודלה של היצירה שבאה דרכנו לעולם, ולזכור גם את נפלאותם של הדברים החשובים בחיים שלנו כבני אדם - אהבה, משפחה, חברים והקשר שלנו עם עצמנו.
דברו איתי
אהבתם? יש לכם משהו להוסיף? אשמח לשמוע שאלות או תובנות שלכם. אפשר גם ממש פה בתגובות למטה.
הסרט הדוקומנטרי המלא על ז׳אן מישל בסקיאה:
Σχόλια