לפעמים אני לא מאמינה, ואז נזכרת.
זוכרים את הקטע הזה בפיטר פן שכשמפסיקים להאמין בפיות הן נחלשות, נהיות חולות ואפילו מתות?
ואת המשפט שכל ילד צריך מבוגר אחד (לפחות) שמאמין בו?
ואם אין אף מבוגר שהאמין בך כילד/ה?
השבוע חזרתי אחורה בזמן לזמן שבו עליתי לארץ בגיל 6, והשארתי מאחורי את כל מה שהכרתי, סבתא שהיתה דמות שהאמינה בי ממש, את כל התרבות שגדלתי עליה, מוסכמות חברתיות שהכרתי,
תחושת בטחון וחיבור ושייכות.
כל זה נעלם, והפך לאחת התקופות הבודדות וההרפתקניות בחיי בעת ובעונה אחת.
לא זכרתי עד כמה זו היתה חוויה מערערת,
כי הייתי עסוקה בלהסתגל, ללמוד, להבין את העולם מחדש.
כשהכרתי פתאום באתגרים שהילדה האמיצה הזאת חוותה
והסכמתי להיות איתה באמת ולהיות עצובה יחד איתה,
נגלה לפני באופן הרבה יותר מובהק גם האוצר שזכיתי בו בתהליך הזה,
שהייתי קוראת לו "החניכה שלי לחיים", ומשרת אותי עד היום:
- היכולת להתבונן מבחוץ ולראות תמונה רחבה - יכולת הסתגלות במצבים מאד מפתיעים - בטחון בכוחות הפנימיים שלי שאינם תלויים בדבר - תקשורת והבנת סאבטקסט, חדות וראיה מעבר למילים
- יצירתיות אינסופית בניהול משברים מכל הסוגים
אני לא אומרת שלא היו מבוגרים שהאמינו בי.
זכיתי בים של אמונה ממקורות מפתיעים לאורך כל הדרך, אבל לא תמיד זה היה מורגש, הילדה הקטנה לא תמיד ראתה וידעה. השבוע, כשחזרתי אחורה בזמן ואני מבינה את זה עכשיו תוך כדי כתיבה -
באתי אליה כדי להיות המבוגרת שמאמינה בה.
לתת לה את החניכה בתוך עולם שהיה לה לא מובן, שתדע שיש מישהי אחת שיודעת איך זה מרגיש, שרואה אותה, ושיש עם מי לדבר - מישהי שמבינה בדיוק על מה מדובר. ועכשיו, כשיש בי ילדה שמאמינים בה,
יש לי כוחות קסם, כמו של פיה ועוד יותר.
כשאני בכוחותי אני יכולה להאמין קודם כל בעצמי, ועל אחת כמה וכמה באחרים. ולעזור להם עם האוצרות שלי - לגלות את האוצרות שלהם. ״ספר הלב״ הוא כלי שכזה שעוזר לילדות ונערות לגלות את האוצרות שלהן ולהאמין בעצמן.
וגם אני באופן אישי יכולה לפעמים להיות מפתח אוניברסלי לתיבות אוצר אנושיות.
זה קורה בסדנאות בארגונים, וזה קורה אחד על אחד.
לתיאום סדנה לצוות בארגון/פיתוח מנהלים, או תהליך אישי
אפשר לפנות כאן או בוואטסאפ 0545372737