לאף ארגון לא חסר עוד כלי AI
בואו נודה באמת: אף ארגון בישראל לא סובל ממחסור בכלים.
יש ChatGPT, יש Claude, יש Copilot. יש עשרות סטארטאפים שמבטיחים לחסוך לכם 40% מהזמן, ויש מייל חדש כל בוקר עם עוד וובינר שאסור לפספס.
ועכשיו נסו לעשות ניסוי קטן. בישיבת ההנהלה הבאה, תשאלו שאלה אחת פשוטה: לאן אנחנו הולכים? לא מה היעד לרבעון. לאן.
אני מנחשת שיהיה שקט.
שקט של בלבול.
כי הבעיה שלנו היא לא שאין מספיק אפשרויות. הבעיה היא שיש יותר מדי. ומרוב אפשרויות, אנשים טובים מפסיקים לבחור. הם מגיבים, רצים, מכבים שריפות. ומתחת לכל זה יושבת חרדה שקטה: האם אני עוד רלוונטי? האם הארגון שלנו עוד רלוונטי?
הטענה שלי, ואני יודעת שהיא לא פופולרית:
בעידן ה-AI, חזון הוא היתרון האנושי האחרון שנשאר לנו.
המכונה כבר יודעת לכתוב, לנתח, לעצב, לתכנת ולסכם ישיבות. מהר, זול ולפעמים טוב יותר מאיתנו. כל מה שהוא "איך" הולך ונהיה זמין לכולם.
אבל המכונה לא יודעת מה חשוב לכם. היא לא יודעת למה קמתם בבוקר. והיא בטח לא יודעת לאן הארגון שלכם צריך ללכת.
אז מה קורה כשיש לכם מנוע עצום ואין כיוון?
רצים מהר יותר. לשום מקום.
חזון הוא לא משפט יפה במצגת הפתיחה של השנה. חזון הוא מסנן. הוא מה שמאפשר להגיד "לא" לתשעה דברים טובים כדי להגיד "כן" לאחד נכון. והוא מה שמחזיק את האנשים כשהכל משתנה.
וולש צדק. רק שהיום זה דחוף פי כמה
ג׳ק וולש, שהוביל את ג׳נרל אלקטריק עשרים שנה, אמר:
״מנהיגים טובים יוצרים חזון, מנסחים אותו, מחזיקים בו בתשוקה ומובילים אותו ללא הרף עד להגשמתו.״
שימו לב לסדר. קודם יוצרים, ורק בסוף מובילים. כשוולש אמר את זה, העולם זז לאט. אפשר היה לשרוד שנה או שנתיים על טייס אוטומטי. היום הקרקע זזה כל רבעון. מי שאין לו עוגן, נסחף.
והעוגן הזה לא יכול להיות רק טכנולוגי. הוא חייב להיות קודם כל אנושי.
ה-AI הוא לא הצייר. הוא המכחול
אני באה מעולם התקשורת החזותית ומנחה תהליכים של בירור חזון, ובעשרות סדנאות של ציור שיתופי בארגונים ראיתי מנהלים וצוותים מחפשים את הערכים שלהם ומתבלבלים. מילים כמו "חדשנות", "מצוינות" ו"שירותיות" מרגישות כמו קלישאות, כשבפועל האנשים שבארגון יכולים ללכת לאיבוד, ולא באמת להזדהות עם הכיוון.
אז למה לי AI עכשיו? איך לקחת את האפשרויות החדשות ולהיעזר בהן להתמקד ולקבל יותר בהירות במקום יותר בלבול?
להמחיש: להפוך משפט מופשט לתמונה, ולראות תוך דקות אם כולם מדמיינים את אותו עתיד.
לאתגר: לבקש ממנו לתקוף את החזון שלכם, למצוא בו סתירות וקלישאות.
לדייק: לנסח עשר גרסאות בדקה, כדי שהאנשים בחדר ירגישו איזו מהן שלהם.
אבל את ההחלטה מה נכון, מה מרגש נכון, מה שווה לקום בשבילו בבוקר, אף אלגוריתם לא יקבל במקומכם.
מכחול טוב לא הופך אף אחד לצייר. אבל בידיים של מי שיודע מה הוא רוצה לצייר, הוא משנה הכול.
שלוש שאלות למחר בבוקר
לא צריך לחכות לכינוס הדירקטוריון. אפשר להתחיל מחר, עם קפה ליד השולחן עם הצוות:
אם הארגון שלנו היה נעלם מחר, מה העולם היה מפסיד?
אילו שאלות אנחנו יכולים לשאול את קלוד או את צ׳ט שיעזרו לנו להיות מכויילים לויז׳ן משותף אמיתי?
תרגמו את החזון האישי לתמונה - תנו לכל אחד לדבר עם כלי AI שמייצר תמונות, וחפשו את הקשר בין הדימויים כדי לגלות את היישות הארגונית מתוך החיבור האנושי.
אני מבטיחה לכם שהשיחה שתקרה תהיה שווה יותר מעשר מצגות,ותחושת המחוייבות וההתגייסות של העובדים תהיה מתוך חיבור ולא מתוך הכרח.
אז מי אתם?
המהפכה כבר כאן. השאלה היא לא אם להשתמש ב-AI. השאלה היא בשביל מה.
ארגונים שיענו על זה קודם ישתמשו במכונה כדי להגביר את מה שהם. ארגונים שלא, יגלו שהמכונה החליטה בשבילם.
אז מי אתם היום? מה משתנה בעולם שלכם? ומה באתם לעשות כאן?
אשמח לשמוע איך זה נראה אצלכם בתגובות. ואם בא לכם לעשות את זה יחד, עם הצוות, עם כלי AI פשוטים אבל עם תחכום אנושי יצירתי, או אפילו עם קנבס ומכחולים אמיתיים לצד המחשבים, אני מזמינה אתכם לכתוב לי.
דינה ארגוב | בוגרת בצלאל, המחלקה לתקשורת חזותית | מנחת סדנאות חזון ופיתוח מנהלים בארגונים | dina.co.il
תגובות